תמיד שאלתי את עצמי מה מרגיש מי שיודע שהוא עומד למות בשניות הקרובות, פחד? אימה? שלווה? האם חייך באמת עוברים לנגד עיניך בשניות האלו? אבל כ...
תמיד שאלתי את עצמי מה מרגיש מי שיודע שהוא עומד למות בשניות הקרובות, פחד? אימה? שלווה? האם חייך באמת עוברים לנגד עיניך בשניות האלו? אבל כשהגיע זמני הייתי כל כך מאוהב שלא הרגשתי דבר מכל אלו.
הכל התחיל בשבת סתווית בבוקר, הימים הם ימי חיפוש אחרי בת זוג באחד מאתרי ההיכרויות שברשת ושעות הבוקר העצלות של שבת תמיד יפות לקרוא ולהשיב בנחת על פניות, ואולי גם להחליף מילים עם מי שמוצאת חן בעיניך והתעוררה מוקדם.
הפניה הראשונה הגיעה מחיפה. מאחר ואני מתגורר במרכז אני בדרך כלל משיב בנימוס ש "רחוק לי", וש "זה לא ילך" אבל משהו בכל זאת גרם לי לפתוח את הכרטיס, לקרוא את המלל ולהסתכל על התמונות. והתמונות דיברו אלי, לא, לא בקול, אבל היה בהן משהו שמעבר למידע על פנים, גוף וצבעים, הן סיפרו לי גם על אופי, על פגיעות ועל דברים שגם מי שצולמה בהן, כנראה שלא ידעה.
ההודעה ששלחה היתה סתמית ולוותה באיחול ל "יום יפה". תודה על האיחול השבתי, רוצה להיות חלק ממנו? יש לי איזה סידור בחיפה כתבתי, ניפגש ואולי תצטרפי אלי, יהיה נחמד. שיחה קצרה בטלפון, קול מתוק שמשלים את התמונה, קבענו מקום למפגש, ואני בדרך לחיפה.
ה "סידור" שעליו דיברתי היו שני אווירונים השייכים לחבר שחנו בשדה התעופה של חיפה ושהתבקשתי לקחת אותם לסיבוב קצר כדי שלא יהפכו לגוש חלודה באויר הים המלוח. נסיעה קצרה ואני אצל החבר בהרצליה, אוסף מפתחות, הוראות ואזהרות לבדוק הכל היטב שכן האווירונים לא טסו זמן רב, נפרדים לשלום ואני שוב על כביש החוף, נוסע צפונה.
חולף על פני מכון וינגייט, בואך מחלף פולג אני מעיף מבט שמאלה ונדהם לראות נד מים ענקי מסתחרר מעל חוף נתניה. עוצר בצד להסתכל, נפעם מהעוצמה רואה את הנד שואב לתוכו כמויות אדירות של מים ומקווה שלא יגיע לחוף.
בסוף היום, כשהכל כבר נגמר, חשבתי שאולי הייתי צריך להתייחס אל הנד כאל סימן מבשר רעות ולחזור למרכז, אבל הפרפרים שהחלו לרקד לי בבטן דחפו אותי שוב צפונה, מתעלם ממד המהירות המטפס למעלה למעלה.
נפגשנו בבית קפה אחד שעל החוף, ים סוער, טיפות גשם ראשונות של סתיו, אנשים שנחפזים לעיסוקיהם מסביב.
שיחה מגששת, מנסים להתגבר על המבוכה שבמפגשים כאלו. "איך יגמר היום"? שאלתי, "לא יודעת", ענתה, "האינטואיציה תגיד לי, ואתה, יודע"? "כן" אמרתי, "יגמר כמו שנרצה שיגמר". העיפה בי מבט תמוה ולא אמרה דבר. "ניסע"? שאלתי. "כן", אמרה "לאן"? "לשדה התעופה" אמרתי, "טוב" אמרה, "ניסע ביחד".
שדה התעופה של חיפה, למי שלא מכיר, נמצא במפרץ בין הנמל לבתי הזיקוק והוא עומד שומם רוב שעות היממה למרות היותו שדה גדול ומטופח. הגענו, היינו האנשים היחידים שם, מלבד צוות אנשי הבטחון שאליהם ניגשנו לעבור בידוק בטחוני. "מה נעשה כאן"? שאלה, "נטוס כמובן, לשם מה באים לשדה תעופה"? "אתה טייס"? "כן", אמרתי, "גם".
יצאנו לעבר המטוסים, והתחלתי להכין את הראשון להמראה – קריאה בספר המטוס ובדיקות שמסתיימות בהצלחה. נכנסנו, נקשרנו בחגורות הבטיחות, בקשת אישור מהמגדל להמריא להקפות (שהן סיבובים סביב שדה התעופה תוך כדי המראה ונחיתה בכל סיבוב) ואנחנו באויר. ממריאים אל תוך המפרץ, מתחת הים הסוער מלא קצף לבן ואנחנו קצת מיטלטלים במערבולות שיוצרת הרוח. "זה בסדר ככה"? שאלה, מביטה בי בעיניים קרועות לרווחה, "כן" הרגעתי אותה, "ככה בדיוק זה צריך להיות". שלוש הקפות, נחתנו וניגשנו להכין את המטוס השני. "נעשה כמה הקפות" הצעתי, "ואחר כך נטוס לראש פינה לארוחת צהריים, בסדר"? "כמובן" אמרה.
בדיקה מהירה בספר המטוס השני הראתה לי שהוא לא טס חצי שנה, מצב מעורר דאגה, אבל החלטתי לבדוק הכל היטב ולהמריא, ואז גיליתי שבמטוס אין דלק. מבקשים אישור מהמגדל להסיע אל תחנת הדלק שבשדה, מגיעים, ומגלים שכרטיסי התדלוק שברשותי לא מצליחים לשכנע את המשאבה לעבוד. כאמור שבת, אין איש בשדה, מנסה לצלצל למי שמספר הטלפון שלו מופיע על המשאבה ולאחר כשעתיים של עבודה קשה, כששנינו מלוכלכים ומריחים מדלק תעופתי, המשאבה מתחילה לעבוד ואנחנו מתדלקים את המטוס.
אני מגניב אליה מבטים תוך כדי עבודה, ומגלה שמאוד נחמד לי מה שאני רואה, מתקרב קרוב ושואל שוב: "כבר יודעת איך יגמר היום"?" לא", היא אומרת, וליבי נחמץ קצת, קיוויתי לתשובה אחרת. "נהיה מאוחר" אמרתי, "כמעט שלוש ואין עוד הרבה זמן לשקיעה, נשאיר את ראש פינה לפעם אחרת, נעשה כמה הקפות ונטוס לסייר מעל המפרץ לעכו".
בדיקות ועוד בדיקות כדי לוודא שהמטוס שלא טס הרבה זמן כשיר, ולאחר שאני משוכנע, שנינו נקשרים בחגורות, מבקשים אישור מהמגדל ומסיעים לנקודה ממנה נמריא. מנוע לכוח מלא, המטוס מתחיל לצבור מהירות על המסלול ואני משגיח בשבע עיניים על כל מחוון. כמה מאות מטרים חולפים ואנחנו שוב באויר מעל המפרץ הסוער.
מקיפים את בתי הזיקוק וקופצים למעלה ולמטה בחיתחותים שיוצר האויר החם שנפלט מהארובות. "הכל בסדר"? היא מפנה אלי מבט ושואלת, "כן" אמרתי לה, מריח את הבל נשימתה בחלל האוויר הצפוף של המטוס, הכל בסדר, אמרתי גם לעצמי, אני מאוהב על כלות..
מתקרבים לנחיתה, נגיעה במסלול, מנוע לכוח מלא וממריאים להקפה נוספת תוך שאני מעיף אליה מבטים, תוהה בליבי מה היא מרגישה. "נעשה עוד הקפה ונבקש אישור להמשיך לעכו" אני אומר לה. נגיעה במסלול, כוח מלא ריצה קצרה והמטוס שוב באויר אוסף גובה. 50 רגל, 100 רגל, 150 רגל ואז כבה המנוע.
פעמים רבות התאמנתי לתרחיש של כביית מנוע באויר, אבל שום דבר לא הכין אותי להרגשה שמילאה אותי כשזה קרה. אני זוכר את השקט שהשתרר בתא, את ידי מנסה לדחוף את המצערת קדימה כדי להוסיף כוח ואת ההבנה שמשהו לא טוב קרה כשהרגשתי שאין לאן לדחוף יותר. מבט חטוף למטה לראות מה מתחתינו, דחיפה חזקה של הסטיק קדימה כדי לצבור מהירות, מכה על ידית המדפים ואני מצליח להנחית את האווירון על בדל המסלול שנשאר מקדימה, כשאנחנו עוצרים מטרים ספורים מגדר שדה התעופה, הפרופלור עומד ללא ניע מצביע לשמים.
ישבנו שם מספר שניות, המומים, מנסים לעכל את מה שקרה. "אנחנו בסדר" שידרתי למגדל, אנסה להניע מחדש ולחזור לחניה.
קשרנו ונעלנו את המטוס בחניה, רק עכשיו התחלתי לעכל כמה קרובים היינו למות. "זהו", אמרתי, "נגמרו לי התכניות להיום, יש לך רעיון מה עושים"? "בוא", אמרה, "ניסע לאכול ארוחת ערב".
ישבנו יחד במסעדה, אור רך של סוף יום, יין אדום בכוסות זכוכית, מלצרים שמנסים להיות אדיבים אבל הורסים את האווירה. "תודה שהצלת את חיי" אני אומר לה, "מה פתאום"? היא שואלת, "הרי אם לא היית באה", אני אומר, "היה המנוע כבה במקום אחר, ומי יודע מה היה קורה". "שטויות", היא אומרת, "זה אתה שהצלתי את שנינו". שתקתי לרגע ואחר כך הבטתי אל תוך עיניה ושאלתי: "ועכשיו את כבר יודעת"? "כן", היא עונה," אני יודעת, האינטואיציות אומרות לי שזה לא ילך בנינו". ואני הרגשתי כאילו אני שוב צולל ומתרסק אל הקרקע.
נסענו ביחד בחזרה למכוניתה שנשארה על החוף, שמש אדומה שקעה בין עננים שחורים. "למה אתה שותק"? שאלה, "נהנה מיופי השקיעה" עניתי, מנסה שקולי לא יסגיר את המתרחש בתוכי.
כשנפרדנו, נשקה לי לשלום על הלחי, הלילה כבר ירד וקשה היה לראות את פניה, ואולי מוטב שכך. בדרך חזרה למרכז העברתי בראשי את מאורעות היום וחשבתי על איך שלפעמים נשים ואווירונים יכולים לשבור את ליבך.
-
הערה לקוראים: אלו מכם שתוהים אם המאורעות המסופרים כאן קרו באמת או שהם פרי דמיוני הקודח, דעו לכם שאתם לא לבד, וגם לי, כשאני מחטט בנבכי זכרוני המטושטש מגיל, כבר לא לגמרי ברור.
-
הזכויות בסיפור, לעומת זאת, שמורות לי במלואן ואין להעתיק אותו, או לעשות בו שימוש אחר כלשהו, מבלי לקבל את אישורי לכך בכתב.
-
קצת עלי: שמי דורון שפירא, אני בן 60 ונמצא בעיצומה של קריירה שניה כמדריך טיסה לאחר שמכרתי את החברה אותה הקמתי וניהלתי במשך 22 שנים. עבור אלו מכם שרוצים לדעת יותר על הפעילות שלי או שרוצים לבוא אלי לטיסת חוויה שבה יטיסו ביחד איתי מטוס, הקמתי את אתר האינטרנט סקייטריפ | SkyTrip שאת הקישור אליו תוכלו למצוא בפרופיל שלי. שם גם תוכלו למצוא מידע רב על עולם הטיסות במטוסים קלים בארץ. רוצים להתחבר אלי בפייסבוק? בשמחה - הנה הקישור להתראות 🙂
תגובות